איך אתם מרגישים כשאת מספרים על משהו שקרה לכם ויישר מקבלים עצות איך לפעול?
זוגות לעיתים מספרים לי שאחת הסיבות לכך שהפסיקו לספר דברים אחד לשניה היתה שחוו את הצד השני כביקורתי. כל פעם כששיתפו בחוויה, מהר מאוד נקטעו וקיבלו רשימה של עצות או תובנות שכלל לא ביקשו. הם חוו את הצד השני כביקורתי ולא קשוב לצרכים שלהם. בשל כך התאכזבו והחלו לצמצם את רמת השיתוף בהדרגה, מתוך מנגנון של הגנה עצמית.
לפעמים אנחנו רוצים לשתף בחוויה ולא בבעיה. גם אם היתה בעיה, יתכן שכבר פתרנו אותה או שיש לנו רעיון מגובש לפתרון, וכל מה שאנו זקוקים לו היא אוזן קשבת ותמיכה רגשית. מגדרית, לרוב גברים נוטים לתכליתיות וגישה של פתרון בעיות, אשר לעיתים מקשה עליהם את ההבנה של מהות ההקשבה לשם ההקשבה בלבד. אך גם הם מהר מאוד לומדים מתי מצופה מהם להקשיב, ומתי תתקבל בברכה עצתם המלומדת.
טיפ: זיכרו את הכלל הפשוט: "עצה מבקשים – לא נותנים". כלומר, כשבן/בת הזוג יהיו מעוניינים בעצה, הם יבקשו אותה באופן ישיר: "מה דעתך?" "מה את/ה היית עושה?" ואם הם לא מבקשים עצה…אין צורך לתת אחת. אם בכל זאת חשוב לכם להביע דעה, תשאלו את בן/בת הזוג: "את/ה רוצה לשמוע מה דעתי? יתכן שתתקלו בסירוב. כבדו סירוב זה, ללא כעס או תסכול. יתכן שכשבן/בת הזוג יהיו בשלים או פנויים יותר רגשית לשמוע דעות נוספות, הם יפנו אליכם לעצה.